הסיפור שלי בסיפור שלנו
לַיְּהוּדִימ/יות יֵשׁ נִגּוּנ & סִפּוּר וְאִתָּמ הֵנ יוֹצְאוֹת לְתַקֵּנ אֶת הָעוֹלָמ
הַתּוֹרָה בְנִגּוּן
הַשְּׁכִינָה בְנִגּוּן
יִשְׂרָאֵל עוֹלִים מִתּוֹךְ הַגָּלוּת בְּנִגּוּן.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת....
(תיקוני הזוהר ,כ"א דף נ"א)
אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃
'היהודים אינם עם שיש לו סיפור , אלה סיפור שיש לו עם' (הרב לורד פרופסור יונתן זקס)
סיפורים הם נשק יעיל יותר מחרבות, חרבות יכולות להרוג רק את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחייה ומי ימות גם בדורות הבאים. ( יוכי ברנדס - מתוך הספר מלכים ג')
להסתכל על העולם כסיפור "סיפורים קורים לאנשים שמספרים סיפורים" (פול אוסטר)
מאז שנתקלתי במשפט הזה לפני שנים רבות הוא מלווה את חיי.
כזה אני – אוהב לשמוע סיפורים, אוהב לספר אותם, וחווה על בשרי בכל יום את נכונות התובנה הזאת.
סיפורים פשוט קורים לי. למה סיפורים קורים דווקא לאדם שמספר סיפורים? הסבר עמוק לכך אפשר למצוא בפתגם יפה אחר שאמר הסופר הצרפתי־היהודי
מרסל פרוסט (1871–1922 ) :
"אתגר החיים אינו לגלות ארצות חדשות אלא לראות את הישנות בעיניים חדשות".
אדם שמספר סיפורים רואה את העולם אחרת,
הוא מסתכל על החיים עצמם כסיפור.
שני בני אדם יכולים לעבור את אותו היום בדיוק. האחד יחווה את האירועים כמהלך רציף המורכב מהתחלה־אמצע־סוף, בעוד השני, האדיש, פשוט יחמיץ את כל הסיפור.
שזירתם של אירועים שונים היא שיוצרת את הסיפור החדש ומאפשרת לו לחשוף פנינים מהמציאות.
ילדים אוהבים לשחק במשחק "חבֵּר את הנקודות". הם מתיישבים מול ֹ דף שמפוזרות עליו עשרות נקודות באופן שנראה אקראי, והספרות שמעל הנקודות מורות להם איך לחבר את הנקודות זו לזו. אחרי כמה דקות של מאמץ הנקודות המפוזרות והאקראיות נעשות לתמונה ברורה.
אדם שמאמץ מבט סיפורי עובר תהליך דומה – בְּמקום שבו אחרים רואים רק קטעי אירועים מנותקים זה מזה, הוא מוצא את נקודות החיבור ורואה את החיים כסיפור.
בחוברות של ילדים יש רק דרך אחת נכונה לחבר. מה שמרתק ביחס לחיים הוא שלאדם עומדת חירות יצירתית לבחור כיצד לחבר את הנקודות זו לזו. יותר מכך, הסתכלות כזו על העולם גם משנה את המציאות עצמה.
אם נעדכן את מערכת ההתבוננות שלנו לכזו שכל הזמן תחפש אחר סיפורים חדשים – נהיה לאנשים הנכונים לאתגרים, פתוחים לתנודות החיים, ובוחנים את המאורעות בעין פקוחה וברוח הרפתקנית.
בעיניי, סיפור טוב אינו בהכרח כזה שהאיכות הספרותית שלו משובחת, אלא דווקא סיפור שעושה את האדם המספר ואת קהל השומעים לאנשים טובים יותר.
סיפור טוב גורם לי לצמוח, לחשוב שנית, ומלמד אותי איך לחיות טוב יותר.
סיפור טוב הוא סיפור שאפשר ללמוד ממנו, סיפור שמעודד התפתחות. אדם שמתבונן בחיים כהשתלשלות סיפורית שואל את עצמו: מה הסיפור הזה בא לומר לי? מה החלק שלי בתוכו? או באופן ממוקד יותר
איזה תפקיד יש לי כאן: מתבונן מהצד, שחקן משנה, אולי אפילו הגיבור? ומתוך כך עולה גם השאלה המשמעותית:
האם יש לי השפעה על הפרק הבא בעלילה?
(החיים כסיפור - הרב יעקב נגן)
א. מַהוּ הַסִּפּוּר הַפְּרָטִי שֶׁלִּי?
ב. לָמָּה אֲנִי בִּכְלָל צָרִיךְ/ה סִפּוּר?
ג. מִמָּה מֻרְכָּב הַסִּפּוּר הַקּוֹלֶקְטִיבִי שֶׁלִּי/שֶׁלָּנוּ ?
ד. כְּאִרְגּוּן ,אִלּוּ סִפּוּרִים חָשׁוּב לָנוּ לְסַפֵּר?
רחמים / אביתר בנאי
מסע של רחמים משיראז על גמל ושנה באוניות מסע
יעקב בנו ורחל אשתו אליהו הקטן וחנה השכנה
חתונה בחמסין בדרך לירושלים.
בכורה ומאיר נולדו כבר פה למאיר חנות ירקות בשוק
יצחק בנם הוא האבא שלי לומד משפטים עם כיפה בכיס
יורד לדרום בית משפט השלום
באר שבע תל אביב
הימאליה ניו יורק
עד שפגשתי בך עטופה במעיל
אוצר בשלג
חופה בירושלים
אוצר.
רחמים משיראז יעקב ורחל אליהו הקטן וחנה השכנה
בכורה ומאיר ויצחק אבי את ואני ושמואל הקטן
אין פרט מיותר בדרך לחתונה הגדולה
באר שבע תל אביב
הימאליה ניו יורק
עד שפגשתי בך עטופה במעיל
אוצר בשלג
חופה בירושלים
אוצר בשלג
אוצר.
חשבתי אבותיי הם בארט וליסה ג'ולייט לואיס וג'וני דפ
אל תקרא לי ישראל אל תקרא לי בנאי כלום מאחורי מלפני ומצדדי
אביתר בן רחמים בן אברהם ושרה
עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.
(יגאל אלון - מתוך הספר "מסך של חול")
'אני מניח הנחה שכל אדם הוא ביסודו אומן. הוא יוצר ופועל ולכן הוא אומן. בעצם העשייה והיצירה שלו הוא גם מספר סיפור. אם הוא סתם מספר סיפור – הרי הוא חי את חיי היום יום ויכול להיות מאושר בדרכו.'
(יוסי אלפי , פורסם בבטאון היחידה לטיפול בנפגעי אלכוהול והימורים
עמותת אפשר , בחסות משרד הרווחה , גיליון 53 - דצמבר 2006 )
סיפור חיים
לכל אחד מאתנו יש סיפור חיים. עלילה פנימית – שהרציפות שלה, שהמשמעות שלה, היא עצם חיינו. אפשר לומר שכל אחד מאתנו בונה וחי 'עלילה', והעלילה הזו היא עצמנו, הזהות שלנו.
כשאנחנו רוצים להכיר אדם, אנחנו שואלים 'מה הסיפור שלו – הסיפור האמיתי הכי פנימי שלו?' – כי כל אחד מאתנו הוא ביוגרפיה, סיפור. כל אחד מאתנו הוא עלילה ייחודית, הנבנית ללא הרף, באורח לא מודע, על ידינו, באמצעותנו ובתוכנו – באמצעות התפיסות, התחושות, המחשבות והפעולות שלנו; ולא פחות באמצעות הדיבור שלנו, התיאורים המסופרים שלנו. מבחינה ביולוגית ופיסיולוגית אין בינינו הבדלים רבים; מבחינה היסטורית – כסיפורים–כל אחד מאתנו יחיד ומיוחד במינו.
כדי שנהיה אנו עצמנו, חייבת העצמיות שלנו להיות בידינו. עלינו להיות בעליו של סיפור החיים שלנו, ואם צריך – להחזיר אותו לבעלותנו. אנו חייבים 'לזכור' את עצמנו. לזכור את הדרמה הפנימית, את העלילה של עצמנו. אדם זקוק לעלילה כזו, עלילה פנימית רצופה, על מנת לשמר את זהותו,את עצמיותו.
אוליבר סאקס, האיש שחשב שאשתו היא כובע, הוצאת מחברות לספרות, עמוד 121. 1990
© זכויות יוצרים שמורות לכנרת זמורה ביתן http://www.kinbooks.co.il/
וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק׃ וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ׃ וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה׃ (שמות כ"ד א-ג)
מחר, היום יהיה סיפור / יצחק בשביס זינגר
כשיום עובר, הוא כבר איננו. מה נשאר ממנו?
רק סיפור, ותו לא.
אילו לא היו מספרים סיפורים וספרים לא היו נכתבים,
בני אדם היו חיים כמו חיות, רק בשביל היום.
אבל בסיפורים הזמן לא נעלם. גם לא האנשים והחיות.
עבור המספר והשומע, כל הברואים ממשיכים לחיות לנצח.
העבר עדיין הווה.
היום אנחנו חיים, אבל מחר, יהיה סיפור.
העולם כולו, כל האנושות, אינו אלא סיפור אחד ארוך.
יצחק בשביס זינגר, בתוך: נעם ומישאל ציון (עורכים), הלילה הזה - הגדה ישראלית, ירושלים 2004, עמ' 61 © זכויות יוצרים שמורות למחבר
יצחק בשביס-זינגר - יצחק בשביס-זינגר (1904 - 1991), סופר יידיש וחתן פרס נובל לספרות (תשל"ז - 1978). גדל בוורשה ובבגרותו היגר לארה"ב. כתב מאמרים לעיתונות היידיש וכן סיפורים, נובלות ורומנים. מהידועים שבהם - "העבד", "שושה", "ינטל בחור הישיבה".
אז מה הסיפור שלנו?
לַיְּהוּדִימ/יות יֵשׁ נִגּוּנ & סִפּוּר וְאִתָּמ הֵנ יוֹצְאוֹת לְתַקֵּנ אֶת הָעוֹלָמ
הַתּוֹרָה בְנִגּוּן
הַשְּׁכִינָה בְנִגּוּן
יִשְׂרָאֵל עוֹלִים מִתּוֹךְ הַגָּלוּת בְּנִגּוּן.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת....
(תיקוני הזוהר ,כ"א דף נ"א)
אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃
(שמות ט"ו א')
אֲבָל מַהוּ סִפּוּר ?
מָה כּוֹחוֹ?
סיפורים הם נשק יעיל יותר מחרבות, חרבות יכולות להרוג רק את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחייה ומי ימות גם בדורות הבאים. ( יוכי ברנדס - מתוך הספר מלכים ג')
להסתכל על העולם כסיפור "סיפורים קורים לאנשים שמספרים סיפורים" (פול אוסטר)
מאז שנתקלתי במשפט הזה לפני שנים רבות הוא מלווה את חיי.
כזה אני – אוהב לשמוע סיפורים, אוהב לספר אותם, וחווה על בשרי בכל יום את נכונות התובנה הזאת.
סיפורים פשוט קורים לי. למה סיפורים קורים דווקא לאדם שמספר סיפורים? הסבר עמוק לכך אפשר למצוא בפתגם יפה אחר שאמר הסופר הצרפתי־היהודי
מרסל פרוסט (1871–1922 ) :
"אתגר החיים אינו לגלות ארצות חדשות אלא לראות את הישנות בעיניים חדשות".
אדם שמספר סיפורים רואה את העולם אחרת,
הוא מסתכל על החיים עצמם כסיפור.
שני בני אדם יכולים לעבור את אותו היום בדיוק. האחד יחווה את האירועים כמהלך רציף המורכב מהתחלה־אמצע־סוף, בעוד השני, האדיש, פשוט יחמיץ את כל הסיפור.
שזירתם של אירועים שונים היא שיוצרת את הסיפור החדש ומאפשרת לו לחשוף פנינים מהמציאות.
ילדים אוהבים לשחק במשחק "חבֵּר את הנקודות". הם מתיישבים מול ֹ דף שמפוזרות עליו עשרות נקודות באופן שנראה אקראי, והספרות שמעל הנקודות מורות להם איך לחבר את הנקודות זו לזו. אחרי כמה דקות של מאמץ הנקודות המפוזרות והאקראיות נעשות לתמונה ברורה.
אדם שמאמץ מבט סיפורי עובר תהליך דומה – בְּמקום שבו אחרים רואים רק קטעי אירועים מנותקים זה מזה, הוא מוצא את נקודות החיבור ורואה את החיים כסיפור.
בחוברות של ילדים יש רק דרך אחת נכונה לחבר. מה שמרתק ביחס לחיים הוא שלאדם עומדת חירות יצירתית לבחור כיצד לחבר את הנקודות זו לזו. יותר מכך, הסתכלות כזו על העולם גם משנה את המציאות עצמה.
אם נעדכן את מערכת ההתבוננות שלנו לכזו שכל הזמן תחפש אחר סיפורים חדשים – נהיה לאנשים הנכונים לאתגרים, פתוחים לתנודות החיים, ובוחנים את המאורעות בעין פקוחה וברוח הרפתקנית.
בעיניי, סיפור טוב אינו בהכרח כזה שהאיכות הספרותית שלו משובחת, אלא דווקא סיפור שעושה את האדם המספר ואת קהל השומעים לאנשים טובים יותר.
סיפור טוב גורם לי לצמוח, לחשוב שנית, ומלמד אותי איך לחיות טוב יותר.
סיפור טוב הוא סיפור שאפשר ללמוד ממנו, סיפור שמעודד התפתחות. אדם שמתבונן בחיים כהשתלשלות סיפורית שואל את עצמו: מה הסיפור הזה בא לומר לי? מה החלק שלי בתוכו? או באופן ממוקד יותר
איזה תפקיד יש לי כאן: מתבונן מהצד, שחקן משנה, אולי אפילו הגיבור? ומתוך כך עולה גם השאלה המשמעותית:
האם יש לי השפעה על הפרק הבא בעלילה?
(החיים כסיפור - הרב יעקב נגן)
א. מַהוּ הַסִּפּוּר הַפְּרָטִי שֶׁלִּי?
ב. לָמָּה אֲנִי בִּכְלָל צָרִיךְ/ה סִפּוּר?
ג. מִמָּה מֻרְכָּב הַסִּפּוּר הַקּוֹלֶקְטִיבִי שֶׁלִּי/שֶׁלָּנוּ ?
ד. כְּאִרְגּוּן ,אִלּוּ סִפּוּרִים חָשׁוּב לָנוּ לְסַפֵּר?
רחמים / אביתר בנאי
מסע של רחמים משיראז על גמל ושנה באוניות מסע
יעקב בנו ורחל אשתו אליהו הקטן וחנה השכנה
חתונה בחמסין בדרך לירושלים.
בכורה ומאיר נולדו כבר פה למאיר חנות ירקות בשוק
יצחק בנם הוא האבא שלי לומד משפטים עם כיפה בכיס
יורד לדרום בית משפט השלום
באר שבע תל אביב
הימאליה ניו יורק
עד שפגשתי בך עטופה במעיל
אוצר בשלג
חופה בירושלים
אוצר.
רחמים משיראז יעקב ורחל אליהו הקטן וחנה השכנה
בכורה ומאיר ויצחק אבי את ואני ושמואל הקטן
אין פרט מיותר בדרך לחתונה הגדולה
באר שבע תל אביב
הימאליה ניו יורק
עד שפגשתי בך עטופה במעיל
אוצר בשלג
חופה בירושלים
אוצר בשלג
אוצר.
חשבתי אבותיי הם בארט וליסה ג'ולייט לואיס וג'וני דפ
אל תקרא לי ישראל אל תקרא לי בנאי כלום מאחורי מלפני ומצדדי
אביתר בן רחמים בן אברהם ושרה
עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.
(יגאל אלון - מתוך הספר "מסך של חול")
'אני מניח הנחה שכל אדם הוא ביסודו אומן. הוא יוצר ופועל ולכן הוא אומן. בעצם העשייה והיצירה שלו הוא גם מספר סיפור. אם הוא סתם מספר סיפור – הרי הוא חי את חיי היום יום ויכול להיות מאושר בדרכו.'
(יוסי אלפי , פורסם בבטאון היחידה לטיפול בנפגעי אלכוהול והימורים
עמותת אפשר , בחסות משרד הרווחה , גיליון 53 - דצמבר 2006 )
סיפור חיים
לכל אחד מאתנו יש סיפור חיים. עלילה פנימית – שהרציפות שלה, שהמשמעות שלה, היא עצם חיינו. אפשר לומר שכל אחד מאתנו בונה וחי 'עלילה', והעלילה הזו היא עצמנו, הזהות שלנו.
כשאנחנו רוצים להכיר אדם, אנחנו שואלים 'מה הסיפור שלו – הסיפור האמיתי הכי פנימי שלו?' – כי כל אחד מאתנו הוא ביוגרפיה, סיפור. כל אחד מאתנו הוא עלילה ייחודית, הנבנית ללא הרף, באורח לא מודע, על ידינו, באמצעותנו ובתוכנו – באמצעות התפיסות, התחושות, המחשבות והפעולות שלנו; ולא פחות באמצעות הדיבור שלנו, התיאורים המסופרים שלנו. מבחינה ביולוגית ופיסיולוגית אין בינינו הבדלים רבים; מבחינה היסטורית – כסיפורים–כל אחד מאתנו יחיד ומיוחד במינו.
כדי שנהיה אנו עצמנו, חייבת העצמיות שלנו להיות בידינו. עלינו להיות בעליו של סיפור החיים שלנו, ואם צריך – להחזיר אותו לבעלותנו. אנו חייבים 'לזכור' את עצמנו. לזכור את הדרמה הפנימית, את העלילה של עצמנו. אדם זקוק לעלילה כזו, עלילה פנימית רצופה, על מנת לשמר את זהותו,את עצמיותו.
אוליבר סאקס, האיש שחשב שאשתו היא כובע, הוצאת מחברות לספרות, עמוד 121. 1990
© זכויות יוצרים שמורות לכנרת זמורה ביתן http://www.kinbooks.co.il/
וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק׃ וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ׃ וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה׃ (שמות כ"ד א-ג)
מחר, היום יהיה סיפור / יצחק בשביס זינגר
כשיום עובר, הוא כבר איננו. מה נשאר ממנו?
רק סיפור, ותו לא.
אילו לא היו מספרים סיפורים וספרים לא היו נכתבים,
בני אדם היו חיים כמו חיות, רק בשביל היום.
אבל בסיפורים הזמן לא נעלם. גם לא האנשים והחיות.
עבור המספר והשומע, כל הברואים ממשיכים לחיות לנצח.
העבר עדיין הווה.
היום אנחנו חיים, אבל מחר, יהיה סיפור.
העולם כולו, כל האנושות, אינו אלא סיפור אחד ארוך.
יצחק בשביס זינגר, בתוך: נעם ומישאל ציון (עורכים), הלילה הזה - הגדה ישראלית, ירושלים 2004, עמ' 61 © זכויות יוצרים שמורות למחבר
יצחק בשביס-זינגר - יצחק בשביס-זינגר (1904 - 1991), סופר יידיש וחתן פרס נובל לספרות (תשל"ז - 1978). גדל בוורשה ובבגרותו היגר לארה"ב. כתב מאמרים לעיתונות היידיש וכן סיפורים, נובלות ורומנים. מהידועים שבהם - "העבד", "שושה", "ינטל בחור הישיבה".
אז מה הסיפור שלנו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה